עצבות ושמחה הם תמיד תוצאה. קרה מקרה מסויים, הייתה התרחשות כלשהי, מופע כלשהו נכנס לחיי, המערכת שלי פירשה זאת באוטומט, במיידי, באופן מסויים, ובעקבות זה אני מרגישה עצב. זה קורה כל כך מהר. ממש תוך שנייה! הלב שלי מתכווץ, עצבות משתלטת עלי ונמשכת מספר שעות, לפעמים מספר ימים, ובמקרים קיצוניים חודשים ואף שנים עד שזה הופך להיות ממש הלך הרוח שלי.
יוצא שהאוטומט שבי, הטבעות העבר שלי, שאין להן שום קשר למי שאני כיום, קובעות וצובעות את המציאות שלי ואת איכות חיי. במזרח זה נקרא הטבעות הקארמה. (בדיוק אותו הדבר קורה עם שמחה או כל רגש אחר).
כלומר הכל קשור לפרשנות שאני נותנת. כשאני שוקלת את הלא טוב, כשנדמה לי שה-לא טוב הוא האמת, אז ברור שהלב שלי נהיה עצוב ומיואש ופסיבי וסגור ואין לי כוחות. הלא טוב כל כך משכנע ונראה שהוא הולך להיות פה לתמיד. שהוא לא יזוז מפה. לעומת זאת כשאני שוקלת את הטוב, רואה את הטוב, מאמינה בטוב, מתרשמת מהטוב- הלב פתוח, הלב שמח. יש לי כוחות.
לא קל להתרשם מהטוב. באופן טבעי אנו נתרשם יותר מהלא טוב. כל תנועת החיים שלנו היא לנוע לכיוון הטוב, לחפש אותו, לשים אליו לב. לפני הכל להיזכר בטוב שבי, בטוב שבקיום שלי. מתוך זה אוכל גם לשים לב לטוב שסובב אותי. תמיד נקודת ההתחלה תהיה הקשר עם הטוב שבי.
''השמחה היא תוצאה של הלב החוזר למקומו". "דגש על ההבנות, על ההישגים, ואפילו קטנים בהתחלה, גורמים לשמחת הלב העצוב''. (ימימה)
העצבות, כתוצאה, היא בעלת תפקיד ותכלית. העצבות באה להזכיר לי שהתרחקתי מהטוב, שהלב שלי עמוס בדחייה עצמית. היא באה להזכיר לי שקרבה תמיד קיימת. לעתים אני נמצאת בה יותר, לעתים פחות, לעתים כלל לא. אבל היא קבועה וזמינה לי תמיד. הכל תלוי בשינוי נקודת המבט שלי. בפרשנות שאני נותנת לכל המתרחש ומופיע לפני. בתנועה האקטיבית שלי לעבור מהסתרה לגילוי. מחושך לאור, לגילוי הכוח העליון, הקדום, האוהב. זאת כל העבודה שלנו כאן.
ככל שאני יותר מתקרבת לעצמי, מקבלת את זה שאני לא מבינה עכשיו הכל, מסכימה לזה, לא דוחה ולא מתנגדת ולא יורדת על עצמי, כשאני מסכימה להמתין להבנה- משהו בי נפתח. יש דברים שאני מבינה ויש דברים שעוד אבין. אני ממתינה. אני מסכימה. אני לומדת. יש כאן חיבור בחזרה לשמחה שבי. ההבנה שאני כרגע לא מבינה משהו, שאני כרגע בעומס, היא כבר חיבור לטוב.
חיבור לזה שאני קשורה לכוח מאוד גדול, כוח עצום, שלם ואוהב, שנמצא כאן תמיד, שהיה לפני ושיהיה אחרי, שאני קשורה אליו בין אם אני רואה ויודעת זאת ובין אם לא. כתוב "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום ריק ממנו). הוא ממלא את הכל. הוא מסדר את הכל. הוא הראשון והוא האחרון. ואני בתנועת החיים שלי מגלה אותו כל פעם עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. צועדת לקראתו.
"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה"