מהי באמת הזהות האמיתית שלי ללא כל הכאבים בחיי?



באופן טבעי ואינסטינקטיבי אנחנו הולכת עם ה'דרמה' של החיים שלנו. זה מקום בו צף בתוכנו רגש שלילי ואנחנו מזדהות איתו, נלכדות בו, והוא מתחיל לתפוח ולגדול, וממש להרעיל אותנו. הרגשות השליליים האלו כמו עצבות, בדידות, ריקנות, פחד- מזיקים לנו. הם פוגעים באיכות החיים שלנו. הם פוגעים בגוף שלנו.


זה מין קול פנימי כזה שכל הזמן מספר לי שחסר לי.


שהחיים שלי לא טובים, שקורה משהו לא טוב, שאני חסרת אונים מול כל מה שקורה, שאני צריכה להיות אחרת, שהעולם צריך להיות אחרת, שאני בודדה, שיש לי פחות ממה שיש לאחרים, שהחיים שלי הם לא כמו שרציתי, ועוד כל מיני קולות כאלו שמדברים בתוכי בעוצמה רבה ומשכנעים אותי שמשהו טוב כנראה כבר לא יקרה. לפעמים הקולות האלו כל כך חזקים שהם ממש משתקים אותי.


איך אני נחלצת מהמקום הצר הזה שאני כל כך אחוזה בו?

איך אני מוצאת כוחות לפעול, לחיות, לנשום אחרת?


אז קודם כל, מול המקום הזה תמיד אפשר לשאול-

מה באמת הזהות האמיתית שלי?

מי זאת בכלל 'אני' ללא כל הקולות האלו שנדבקו אלי במהלך חיי?

למי ולמה אני נותנת את המושכות של חיי?

מאיפה אני רוצה לקבל את המילוי שלי?

עם מה אני מזדהה בכל רגע נתון?


תמיד ובכל מצב, ולא משנה כמה נפלתי וכמה אני מבוהלת וחסרת אונים ומפוחדת ומשותקת- יש בתוכי נקודת כוח פנימית, נקודת חיבור מהותית, שהיא יסוד, שהיא המקור של הנשמה שלי שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, שלא ניתן למחוק אותה ולא ניתן לבטל אותה. המקום הזה, הנקודה הזאת היא ממש 'בית' בשבילי.


משם חצובה נשמתי.


אני ממש בונה את עצמי לתוך הנוכחות הזאת כשכוחו של הטוב והמיטיב, של בורא עולם הם ממש סמן עבורי. מקום לחזור אליו כשסטיתי.

אני עוברת ל'מוחין ד'גדלות'.


וכך ההכבדה וכוח העומס הולך ופוחת כי נהיה לי קשר עם המקום האמיתי שלי.

ואני ממש אוחזת בזה, ממש מחזיקה את זה כמו תחנת כוח, כמו גנרטור, כמו ספק. זה מקום שאני תמיד יכולה לחזור אליו. זה מקום בו אני אהובה ורצויה.

אני ממש בונה את המקום הזה בתוכי בהדרגה.

זאת פשיטת צורה אחת ולבישת צורה חדשה.

אני מכניסה אור כמיטב יכולתי.


בצורה החדשה הזאת לא יורדת על עצמי. אני לא מפחידה את עצמי. אני מיצירת בתוכי תהליכי בנייה, לא הרס.

ממש לבנות את עצמי לתוך הלך הרוח הזה. להתרווח פנימית. לנשום אחרת.

המחשבה זה דבר עם כוח אדיר. זה דבר שפועל מציאות בעולם. כשאני חושבת טוב, הטוב אצלי מתחיל לגדול.

וזה לא דמיון. זה מאפשר הסתכלות מחודשת על המציאות, אחרת אני מנציחה את עצמי בעולמי החסר והמותנה.


העומס והכאב שאני חווה בחיי הוא שולי, הוא לא העיקר.

העיקר מה עם הטוב שלי, איפה הוא. איך אני אצור איתו קשר, איך אני אתחזק שם ואז אני לא איבהל מרגעים שנחלשתי. זה העיקר. בזה כדאי לי להשקיע את עצמי. בקשר עם הטוב. אני טובה תמיד ובכל מקרה. הקיום שלי הוא טוב מוחלט.

דרך חיזוק מבט כזה, אני רואה איך כל המפגש עם הכאבים בחיי משתנה. ולא משנה כמה אנחנו לכודות בתבניות האלו, כי מעט אור תמיד מסלק הרבה חושך.


רבי נחמן אומר: "על ידי זה שמלקטין ומבררין הנקודות טובות מתוך הרע, על ידי זה נעשים ניגונים וזמירות."

ניגונים וזמירות זאת מדרגה פנימית בנפש שלנו. מוארת. לשם אנחנו הולכות.

עקוב אחרי
  • Instagram
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square