איך להקל על עצמי במקום בו עולה כאב, חולשה?

בדרך כלל כשעולה בי כאב או חולשה אני מתחילה להילחם ולהיאבק בהם ורוצה שהם כבר יסתלקו.

אבל הכיוון הוא אחר. הכיוון הוא להתביית על הפוטנציאל הטוב שטמון בנו ולא על מה שחסר ועל מה שעדיין אין. זה מבט מרפא. זה מבט שביכולתו לטהר כל עומס שאנו נמצאות בו. זה מבט שמעורר את כוחות החיים שבנו. בזה אנו נאחזות. את הקרקע הזאת בעדינות רבה אנו מטפחות.

המבט הזה בונה אותנו. מוליך אותנו.

מול הדיבור שמחשיך אותי אני מביאה דיבור שמאיר אותי.

ברגעים שאני מוצאת את עצמי חלשה ועמוסה, אני יודעת וזוכרת, ממש בזמן החולשה והכאב, שיש לי את האפשרות לקום. לקום כל פעם כחדשה. כתוב "כל יום יהיו בעיניך כחדשים". כל יום זה כל רגע. כל רגע שבו מעדתי, שבו נחלשתי, שבו לא הייתי במיטבי, שבו מה שעשיתי לא עלה יפה, רגע שבו שלא הייתי במודעות, שלא אהבתי את עצמי, ברגעים האלו אני יכולה לעצור ולעורר לאט לאט את האור הטמון בתוכי.

אני יוצרת את היום. יום זה אור. זאת הוספה כזאת, אפשרות כזאת, שאפילו אם קשה לי לממש אותה כרגע, עצם הידיעה שהיא קיימת יש בכוחה להפחית את עוצמת הכאב והחולשה.

אז איך עושים זאת?

קודם כל, לפעמים, רק הקבלה וההסכמה למקום הכואב שלי כבר תחליש את עוצמתו.

ואז, אחר כך, אולי לא באותו רגע כי קשה לי עכשיו, אני תמיד יכולה לזקוף קומה וממש לשאול את עצמי מה אני יכולה לתת לעצמי כרגע. יש כל כך הרבה דברים קטנים וזמינים שאני כן יכולה לעשות. וכשאני עושה אותם, כשאני מתבוננת עליהם, כשאני מכירה בהם, כשאני נותנת להם מקום, הם גדלים, הם מתרחבים. הם מושכים שפע. ואז המעט הזה יחזיק את המרובה.

לפעמים זאת יכולה להיות רק מילה. לפעמים זאת רק נקודת מבט מיטיבה. לפעמים זאת עשיה קטנה כלשהי ולפעמים זאת ברכה ותפילה שאני נושאת בליבי עבור המקום החלש שלי שאומר לי ללא הרף "כמה אני לא, וכמה אני חסרה, ומתי כבר אני אשתנה והאם זה בכלל יקרה...". כי כשאני נושאת ומחזיקה עבורי בלב נוכחות כזאת, זה מתפשט החוצה וזה מהדהד. זה מוליד פירות. זה מציף ברכה.

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי

לקום. להרחיב את המערכת הפנימית שלי. לצאת מהחושך (אַל תַּחְשֹׂכִי) אל אופציה שתמיד קיימת. זה כמו אור של מודעות שעובר דרכי. וכשאני נותנת לזה מקום, זה מתרחב. הבית שלי מתרחב, המיתרים שלי מתארכים והיתדות שלי מתחזקים.

וזה אף פעם לא נמדד בתפוקה שלי ובהצלחות שלי בחוץ. זה בכלל לא המדד. בכלל לא! המדד הוא רק פנימי. הוא לא חיצוני. המדד הוא השמחה והברכה, העשייה והתפילה הקטנים והחלקיים לכאורה שמתאפשרים לי ושבהם אני מחזיקה את עצמי.

זה עושה הבדל.

פרשת השבוע היא פרשת "לך לך". החיים הם תנועה, החיים הם הליכה תמידית, פנימית, שבה אני יוצאת מכל המוכר והידוע "מארצך, ממולדתך ומבית אביך" אל מחוזות חדשים. תמיד מה שאני מתמקדת בו הוא זה שילך ויגדל.

ואז אני בת חורין באמת.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ