הרבה פעמים אנחנו קולטים לתוכנו הבנות שאמורות לשפר את איכות חיינו, אבל למרות ההבנות וההסכמה איתן, אנחנו לא פעם מתאכזבים כי אנחנו לא רואים את התוצאות הרצויות. כלומר יש פער בין מה שאנחנו יודעים שנכון לבין איך שאנחנו מרגישים בפועל.
נאמר למשל שאנחנו ממש לא רוצים לכעוס והנה כעסנו ואז אנו מוצאים את עצמנו כועסים ושופטים את עצמנו על זה שכעסנו. ואז מה קורה לנו?
אנחנו מלקים את עצמנו, אנחנו מאוכזבים. חשבנו שהבנו משהו, ציפינו מעצמנו לתוצאה מסויימת, התוצאה לא התאפשרה ומופיעה תגובה פנימית של כעס על עצמנו, ביקורת והלקאה עצמית. אנחנו נחלשים, מייאשים ומפחידים את עצמנו. בקיצור לא חברים הכי טובים של עצמנו. אם היה לנו חבר כשכל פעם שהיינו נחלשים הוא היה יורד עלינו, מבקר אותנו, שופט אותנו, היינו מפסיקים לשתף אותו ולספר לו לפחות. וכאלו חברים בדיוק! אנחנו לעצמנו.
אבל כל העניין כאן הוא לא הכעס אלא איך נקבל את עצמנו כשאנחנו כועסים. כמובן שהכעס הוא לתיקון אבל זה לא העיקר. עיקר העניין כאן הוא לתקן את היחס אל עצמנו בזמן שאנו לא במיטבנו. איך נעמוד לצידנו גם אם כעסנו. זאת אומרת, לא חולשתנו אלא היחס לעצמנו בזמן חולשתנו. וכשהיחס לא מדויק הוא זה שמחליש אותנו.
שנוכל לזכור תמיד שיש בנו רק טוב. שנברא רק טוב גם אם כרגע אני לא רואה זאת. גם אם נחלשנו ולא היינו במיטבנו- אנחנו טובים. הכל כאן בחסד. המהלך הכללי הוא מהלך של עליה גם אם היא נסתרת ממני כרגע. כתוב "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש".
תפילה: שאוכל לא לנטוש את עצמי בעת קושי ומצוקה. לחזק את עצמי על הכרת הקיום הנפלא שלי, על הכרת הטוב הנצחי. שאזכה להתקרב לזה יותר ויותר.
"מה רבו מעשיך ה', כולם בחוכמה עשית, מלאה הארץ קניינך."
Comments