לימודי ימימה- על פגיעות

February 5, 2018

 

 

לעתים מול סיטואציה מסויימת או מול דברים שנאמרים לי, אני מוצאת את עצמי נפגעת, אפילו מאוד נפגעת. ממש נעלבת. כלומר, במהירות הבזק, רגש חזק של פגיעות מציף ומכסה אותי לגמרי, ואז, או שאני מתכווצת ומסתגרת, כמעט נעלמת, או שאני תוקפת, כועסת והודפת. ככל שהאנשים שאיתם קורים לי מצבים אלו קרובים אלי יותר, יקרים לי יותר, הפגיעה חזקה יותר וכואבת יותר.

 

מהיכן מגיעה הפגיעות הכל כך עמוקה הזאת שמטלטלת ומערערת את כל הווייתי? איך קורה שכך במיידי, בלי שארצה אפילו, בלי שאספיק לחשוב על זה אפילו, אני ''נפגעת עד עמקי נשמתי". ובעיקר, איך אוכל לא לפעול מהמקום הפגוע כל כך? כי פעולה מהמקום הזה תביא איתה תמיד התרחקות והרי אנו רוצות התקרבות.

 

בלימוד של ימימה אנו לומדות שבתוכי נמצאות שתי ישויות. אחת נקראת ''ילדה'' והשנייה נקראת ''לומדת'', זאת שמתפתחת וצומחת ובונה את עצמה במהלך החיים.

 

ה''ילדה'' מאופיינת על ידי הפגיעות הגדולה שלה ועל ידי התלות המוחלטת שלה בהכרה חיצונית. כל עולמה של הילדה תלוי לחלוטין במה יגידו עליה. היא זקוקה להכרה מבחוץ. היא לא יודעת עדיין להעריך את עצמה מבפנים. היא תלוייה פיזית ורגשית בבוגרים שהיו לידה, שגידלו אותה, בהורים שלה. הערך העצמי שלה הוגדר על ידם. היא מופעלת באוטומט על ידי מנגנוני ההגנה הילדיים שנוצרו אי שם בילדותה על מנת לשרוד ולהגן על עצמה בעולם המבוגרים.

 

ככל שה''לומדת'' שבנו מתפתחת, נבנית ומתבססת בתוכנו, לאט לאט, במידה, בחלקיות, ברכות, נוצר מבנה חדש. ל''לומדת'' יש את האפשרות לראות את המקום של ה''ילדה'', לצפות עליו, להבין אותו, לקבל אותו, לתת לו מקום, לחמול על הילדה, אבל לא לפעול מתוכה. כי אם אפעל מתוך הילדה, אם אגיב כילדה פגועה מול אמא שלי למשל, או מול בן זוג, אחות, חברה שלי או הבוס שלי, אני אצור התרחקות ולא התקרבות ובטח שלא אקדם את המציאות בה אני חפצה.

 

זאת אומרת, שהמעבר בין הילדה ללומדת זה המעבר בין התלות הגדולה להערכה מבחוץ לביטחון שאני מפתחת מבפנים. אני לומדת להכיר בערך שלי ולא זקוקה כל הזמן לאישור הזה מבחוץ, כי אף אחד לא יכול לתת לי את מה שאני לא נותנת לעצמי.

 

אני מבינה שפגיעות זה דבר אנושי ושלא להיפגע זה אומר לא להיות בקשר. וכשהפגיעה מגיעה, אני לא שוללת אותה, לא מוחקת וחוסמת אותה, לא משתיקה אותה וכועסת על הילדה הזאת ששוב צצה ומשבשת את חיי. אני נותנת לילדה לבטא את רגשותיה, אבל לא נותנת לה להנהיג את חיי.


וגם אם הגבתי מתוכה, וזה קורה, אז בדיעבד, ובלי כעס עליה, אני מחזקת את המבנה החדש שאני בונה ומפתחת בתוכי. בוחרת במה שמיטיב איתי, במה שמחזק את הערך העצמי שלי וכך לאט לאט אני מתקדמת ומתחזקת.

 

שנזכה להצמיח ולפתח בתוכנו את ה''לומדת'' ולאהוב, לחמול ולקבל את ה''ילדה'' הקטנה המפוחדת והזקוקה כך כך שנמצאת עמוק עמוק בתוכנו, שנוכל להיות ההורים שלה. 
הכל נעשה ברכות ובעדינות דרך הלב- ''הלב הוא השער של כל המערכת".

 

שיהיה לברכה :-)