לעיתים מול אירוע או מציאות מסויימת בחיינו אנו חווים כאב, חרדה, לחץ, חוסר שקט, תחושת חוסר מוצא, תסכול וחוסר אונים. זאת יכולה להיות מציאות קשה, כזאת שאנו אומרים עליה שהיא ''לא צודקת'' ושלא ניתן לשנות אותה.
בלימוד של ימימה אנחנו לומדות לא להתעסק עם המציאות, קשה ככל שתהיה. נקודת המבט שלנו מופנית קודם כל פנימה, כלומר מה אני מרגישה מול המציאות הזאת. ההרגשה היא זאת שקובעת לחלוטין את איכות חיי. כשהחיים מתרחשים בהרגשה שלי זה כבר פתח לחילוץ, כי הרגשה זה נתון משתנה ובעזרת המחשבה אני יכולה לברוא עולמות אחרים מאלו שמצטיירים לי כרגע.
השאלה הראשונה שתישאל תהיה- האם הרגש שאני מרגישה כעת מיטיב איתי או זולל לי את כל האנרגיות? ויתרה מכך- האם יש לי מוצא? כי אם אין לי מוצא זה פשוט נורא. המחשבה שלי תמיד תמגנט אלי את הרגשות הללו שאין לי מהן שום מוצא, שום תקווה ושום אפשרות אחרת להיות בה. המחשבות הללו רק זוללות את כל האנרגיות שלי ומעכירות את יומי ואת חיי.
אחר כך, בעזרת המחשבה, ניגש לעשות את ההפרדה בין החווייה הרגשית שלנו לבין העובדות. בעזרת הזיהוי וההפרדה נוכל אולי לחשוב אחרת, להרגיש אחרת ולנתב את האנרגיה הכל כך מבובזבת הזאת וחסרת המוצא לדבר שמיטיב איתי, מיטיב עם הסובבים אותי ומיטיב עם העולם.
כי למחשבות יש כוח. כוח עצום. הן מסתובבות בעולם והן משפיעות. כלומר הן משפיעות לא רק עלי אלא גם על הסובבים אותי ויש להן אפשרות להשפיע גם על אותה מציאות, נוראית ככל שתהיה, שאני חווה.
שנוכל יותר ויותר לשחרר את האחיזה ב''סיפורים'' שלנו ולהפוך את הפחד מלצעוד אל הבלתי ידוע לאומץ, לתשוקה ולתנועה לתוך העתיד הרצוי לנו. רק שם קיימות אינסוף אפשרויות מיטיבות עבורנו. שנוכל להתמקד באפשרות הרצוייה עבורנו, למגנט אותה אלינו, להפסיק להיות קורבן של נסיבות חיינו ולחדול מלשחזר את העבר בלופ אינסופי, חסר כל מוצא ותכלית.
שנדע להצית בתוכנו את ניצוץ האפשרויות האינסופיות המזומנות לנו תמיד, ולנוע, למרות הפחד, לתוך השדה האינסופי, השדה הבלתי מוכר, השדה המבורך, ''שדה אשר ברכו ה'''.
כתבה ביירון קייטי- שהמציאות היא הרבה יותר נדיבה מכל ''סיפור'' שיש לי עליה.