אחת החוויות המטלטות שאנו חווים היא התנודה הקוטבית ברגשות. פעם למטה. פעם למעלה. פעם כאב. פעם שמחה. פעם חושך. פעם אור.
הרצון הטבעי והמיידי הוא לאחוז בחיובי ותמיד להשיב אותו אלינו במהירה כאשר החשיכה והעלטה מופיעות.
כתוב בזוהר: "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך ואין טוב אלא מתוך הרע. ועל כן שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אחר כך אל הטוב. זוהי עבודה שלמה."
כל התנועה שלנו בחיים היא בין שני הכוחות הללו- הכוח המושך קדימה והכוח הדוחה לאחור. כל ההכרה שלנו נבנית בין שני הקטבים הללו. בין הצורה החיובית לצורה השלילית. הירידה קודמת לעלייה. הלילה לפני היום. החושך לפני האור. החושך פותח את התנועה. האור מסיים אותה. הפער ביניהם הוא זה שנותן לנו את עוצמת ההשגה.
דווקא במקום החשוך, במקום של שיא הקטנות, של הצמצום, מתאפשרת קרבה. קרבה לכוח העליון שמחזיק ומחייה את הכל. מתאפשרת הכרה במוגבלות הכוחות שלנו. שלא הכל בידינו ושאין לנו שום שליטה על התוצאות. במקום העדין הזה מתאפשרת הכנעה, ענווה. קבלת חולשתי. קבלת מקומי. מדרגתי. במקום הזה מתגלה השבריריות והעדינות של הנפש. במקום הזה ישנה אפשרות לפגוש את המימד הגבוה שלי. את החלק הנצחי בנשמתי.
בלימוד של ימימה מקום התנודה הזאת נקרא ''מעברים''. פעם סגור, פעם פתוח. פעם למעלה, פעם למטה. פעם חושך, פעם אור. כל ההתחזקות הנפשית שלנו זה לדעת להרכין ראש בפני המעברים. לגלות גמישות. אני לומדת לאט לאט לא להיאבק, להמתין, לקבל את המקום הזה, החשוך, הכואב, ולדעת שהוא חיוני והכרחי כמקדים את האור. "יתרון האור מתוך החושך".
כשאנו מרגישים חרדות, אי נעימות, מחלות, נפילות, אכזבות, יאושים, איום ופחד- לדעת שזה בא לקדם אותנו. בא לבנות אותנו. רק על פני החושך העמוק הזה יכולה להתגלות מדרגת האור החדשה. מתוך ה''פצע'' ''מפציעה'' (שורש פ.צ.ע) המדרגה החדשה שלנו. כל פעם בעומק גדול יותר, בגוון נוסף שנוצר מהפער בין השניים ושמרחיב את ההכרה שלנו.
"ממעמקים קראתיך ה'."
זיהוי המקום הזה וקבלתו כחלק הכרחי בהתפתחות שלי. לעבור מצורה שמושכת לעצמי לצורה שתנועתה הנדיבה היא החוצה. זה דבר שאני יכולה לעשות בכל מקום ובכל מצב. תמיד ברכות ובחום ובאהבה כלפי מדרגתי כרגע, כלפי מקומי. מתוך ידיעה שכל מה שניתן לי מושגח. שאני מושגחת. שכל הבא לפתחי בא לתיקוני. כך אני משמרת ומלקטת את כל המצבים ועל פניהם מביאה את היחס הנכון שלי לעצמי ולעולם. מביאה חיבור, אהבה וקרבה.
התנועה היא לא לנסות להעלים את החשיכה, למחוק אותה ולברוח ממנה, כי המאבק רק יגביר אותה, אלא על פניה להביא תנועה של קרבה, של חיבור. תנועה של אהבה. של נדיבות וחמלה. החשיכה והכאב הם קרש הקפיצה שלנו. הם היחידים שמסוגלים להזיז אותנו ולהניע אותנו לכיוון האחד והיחיד, הטוב והמטיב, עד ש"חשיכה כאורה יאיר".
זאת כל העבודה שלנו. בין שתי הצורות הקטביות הללו אנו נבנים. החסר, החיסרון, הוא הכרחי. הוא המנוע שלנו. הוא נותן לנו את התנופה קדימה. בלעדיו לא היינו זזים.
הכל בהשגחה.
וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן
אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי
וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי
אַל תְּאַחַר
