לימודי ימימה- חום הלב והכרת הטוב

חום הלב והכרת הטוב-

 

הכרת הרע יש בנו כל כך הרבה. ממש בשפע. שם מקור כל הסבל שלנו. כל הרע שאנחנו רואים באחרים ובנו. כל הביקורתיות, השיפוטיות והדחייה שאנו מפנים כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

 

ביקורתיות ושיפוטיות שמופיעים כאשר אני נעלבת, נפגעת, מרגישה דחוייה, לא אהובה, מרגישה שאין לי מקום, ואז אני מגיבה בכעס למשל, או בהצטדקות, או בהתרחקות- לדעת שתמיד בפתח הטוב ממתין לי. שהחשיכה הזאת היא אשלייה בלבד. שהאור והטוב תמיד ובכל מצב זמינים עבורי. למה?

 

כי התגובה הזאת היא מתוך מנגנון ההישרדות שלי, בפנים עמוק יושבת ילדה קטנה בודדה ופגועה, מאויימת ומפוחדת, שזאת הדרך היחידה שהיא מכירה על מנת לשרוד. כך היא שרדה אז, בילדות, כאשר היא הייתה תלוייה לחלוטין, פיזית ורגשית, בבוגרים שגידלו אותה. כל הערך שלה נבנה על ידם. והיא, אותה ילדה קטנה, מה היא רוצה בסך הכל? שיאהבו אותה, שיקבלו אותה, שיחבקו אותה, שיראו אותה. היא רוצה התקרבות.

 

לדעת, שתמיד בבסיס ה"עומס" ישנה המחשבה הטובה, זאת שרוצה התקרבות, קבלה ואהבה. שם ישנו הטוב הנצחי. זה הבסיס, המנוע והמניע הפנימי העמוק ביותר לכל מה שנתפס ומופיע לפנינו כ''רע''. 

 

כל התנועה שלנו החיים היא מחושך לאור. מיום ללילה. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". קודם הלילה, החושך, ומתוכו מפציע האור עד ש"חשיכה כאורה יאיר".

 

"אחור וקדם צרתני" כתב דוד המלך. התנועה בין אחור וקדם זאת כל הצורה שמתקיימת בתוכנו. כל התנועה היא מדחייה, מאחור, מפירוד- לתנועה קדימה להתקרבות, לשלום, לשלימות. קודם כל בנפשי. ומשם, כמו מקור חום ואור, כמו שמש, הקרניים יחממו ויאירו את הסובבים אותי.

 

שנזכה להצמיח ולבנות בתוכנו הבנות שיוכלו לעזור לנו.

שלא נתייאש מרגעים בהם אנחנו לא מבינות ונופלות.

שנזכה לראות את הטוב שבנו.

להודות על הכרת הטוב של הקיום הנפלא שלנו.

שנזכה להתקרב לזה יותר ויותר ויותר.

 

כותבת ימימה: "הטוב בכל אחת, בִלבה ובמחשבתה, יהיו מתגלים לפניה כמתאפשרים".