לעתים מופיע בחיינו קושי גדול, כאב, זמנים של חוסר וודאות בטוב, של אובדן כל קשר עם הטוב שבתוכנו. חוסר תקווה שמלווה בבהלה וייאוש. חוסר חיות. רגעים קשים ולא פשוטים שבהם אני לא מרגישה את הטוב של הקיום שלי.
מופיע ''מדבר'' בנפשנו, מקום יבש וצחיח, מקום שומם, נידח, מרחבים של שממה, של חוסר חיות. מקום שבו האחיזה בכל ''יש'' אובדת. אבל דווקא שם, דווקא במדבר- שפע גדול יכול להופיע. אור גדול. שם נפתח פתח. שם קורים ניסים. שם קורה הבלתי צפוי. שם נוצרת קרבה.
במדבר- מן ירד מן השמיים. מזון, כוח, אנרגיה פנימית, רוחנית, שהעניקה חיים. במדבר- נבעה באר מים חיים, בארה של מרים, שהעניקה מים חיים לנפש עייפה. במדבר- ענני כבוד ליוו והובילו את המסע. מסע הנפש. זאת השגחה ממעל. אור של מעלה. אור של תקווה. אור של אמונה. אור של חסד. במדבר- ניתנה לנו התורה הקדושה. אפשרות למגע וחיבור עם הטוב והשפע העליון.
במקום בו אנו מרגישות נידחות, עזובות, נטושות, שממה בליבנו- דווקא שם יכול להיפתח פתח, מוצא. כתוב: "וממדבר מתנה". שם יכולה לבקוע ולצאת מליבנו שירה עמוקה, תפילה, "מממעקים קראתיך", שתמשוך ותמגנט אליה את הטוב. "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". והבאר עולה במדבר ומים חיים נובעים.
מול דין, מול כאב, מול קושי- מופיע חסד. חסד שעוטף את הדין. מרכך אותו. ממתיק אותו. המתקת הדינים. מתבססת בתוכנו ההבנה וההכרה שחסד ללא דין לא יכול להיות מורגש כלל. זאת הרחבה עצומה של כל ההווייה שלנו. כמו שאור יכול להיות מורגש רק על רקע החושך שקדם לו, כמו שמתוק יכול להיות מורגש ביחס למר- כך חסד יכול להיות מורגש רק על רקע הדין שקדם לו. בין שני הקטבים הללו, בין שני הכוחות הללו, אנו נבנים. הפער הזה בין שניהם הוא זה שבונה את כל נפח ההכרה וההשגה שלנו.
שנזכה לזכור תמיד שהקיום שלנו הוא טוב ואהוב ורצוי. שנזכור שלקיום שלנו יש ערך ויש משמעות. האפשרות לבחור בטוב, להציף את הטוב מעוררת ומעודדת. ''ענני הכבוד'', ההשגחה, תמיד מלווה אותנו, שומרת, מובילה, מנחה, גם אם לעיתים היא מכוסה לנו.
שנזכה לראות ולדעת שכל מה שעובר עלי עכשיו, החשיכה שכיסתה אותי, זאת רק הזדמנות לריפוי, להתחדשות, לחיבור ולהתחזקות. שנזכור תמיד שהחלק הא-לוהי שבי, החלק הגבוה שלי, החלק המהותי שבי- זאת מי שאני באמת. הטוב של הקיום שלי הוא טוב מוחלט. טהור. "נשמה שנתת בי טהורה היא".
כותבת ימימה: " את עוד תגיעי, את תלמדי, את תתקני ותשמחי".