בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ

August 11, 2018

 

 

אלול- חודש התשובה. ''פֶתַח לִי שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה''.

כתוב: ''שׁ֤וּבוּ אֵלַי וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם''

 

ימימה כותבת: "הנה את שוגה והנה את חוזרת".

 

אל מה עלינו לשוב? אל מה עלינו לחזור? שיבה זה תמיד לדבר שהיה פעם נוכח בתוכנו, מוכר, חי וקיים, דבר שככל הנראה התרחקנו ממנו, או שכחנו, או עזבנו.

 

הרבה פעמים אנו מוצאות שהיומיום שלנו מנוהל על ידי מה ש''חסר'' לנו, על ידי "דבר" כלשהו שאם היה לנו אותו היינו מאושרות והסבל שלנו בוודאות היה נעלם. כלומר, המערכת שלנו מתבייתת וננעלת על ה''דבר'' הרצוי והכל כך חסר הזה, שאיתו אנו קמות בבוקר, הולכות לישון בלילה ושמלווה אותנו לאורך כל היום כמו צל כבד ומעיק.

 

אבל כשאני מתחילה להתבונן על הרגש הזה שמעכיר אל חיי, אני יכולה לשאול- האם זה נכון מה שהוא אומר לי? אם אני מרגישה למשל חסרת משמעות בגלל שאין לי בן זוג או ילדים, או אם אני מרגישה לא מספיק יפה או צעירה- האם באמת הקיום שלי חסר משמעות? אם אני לא ''מוצלחת'' כפי שחשבתי שאני אמורה להיות ואני מרגישה אומללה בגלל זה ודוחה את עצמי- האם אני באמת דחוייה ולא שווה? האם בגלל זה שמחה ותחושת ערך עצמי יהיו מנת חלקי לעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל? התשובה היא לא! ממש לא! למה?

 

וכאן נכנס עניין התשובה שמגיע עם רחמים וחמלה-
''בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך''

 

פשוט שכחתי את הקיום הטוב שלי. את הטוב שנמצא בי בוודאות מלכתחילה. שכחתי שנברא רק טוב, שהכל כאן בחסד. שהקיום שלי הוא טוב גם אם לא שמעתי על כך, וגם אני לא מבינה את זה ולא מרגישה את זה. נבראתי בצלם א-לוהים. אני חיה ונושמת ונמצאת כאן מתוך האמונה של הכוח הא-לוהי בי. הוא מחייה ומחזיק אותי כל רגע. יש בי מהות זכה וטהורה, ניצוץ א-לוהי, חלק א-לוה ממעל והוא טוב מוחלט.

 

כל שעלינו לעשות הוא להשיב את עצמנו לכיוון הזה, להתביית עליו מחדש, לנוע אליו, לתוכו. זאת כל העבודה שלנו. 
''הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי''

 

לאט לאט נבנה בתוכי שריר, שריר של הבנה, שריר של הכרה, שריר של אמונה, שריר של וודאות בטוב, שנמצא בבסיס כל מחלוקת, כאב או דחייה ושבעזרתו הכאב פחות כואב והחשיכה פחות חשוכה. אל המקום הזה, בחמלה רבה, אני שבה, חוזרת. זה מקום שזמין לי תמיד ולאט לאט אני מגלה אותו, מזדהה איתו עד ש: ''אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים''