לימודי ימימה- אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ



מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים


זאת ההבטחה שכל הזמן נוכחת. שלא עוזבת לעולם ושאליה אנו שבות.


מהיכן אנו שבות ולאן?


השיבה היא ממקום בו אני מרגישה כישלון, בו אני מרגישה חלל ריק ועצום בתוכי, מרגישה מרוחקת וחלשה, מקום בו הכאב שלי משכנע אותי שאני אשמה ושאין לי תקנה. הקול הזה שלא מפסיק לומר לי "את לא טובה", "אין לך סיכוי", השיבה היא מהמקום בו הקול הזה בתוכי מציף אותי בעצבות, במועקה ובתחושת אשמה.


אלו אותם רגעים בזמן בהם אני מרגישה במצוקה, רגעים בהם איבדתי את הקשר עם הטוב שבי. התרחקתי. שכחתי את הטוב שבי. ואז המחשבה שלי אומרת לי שאני אשמה, שיכולתי לבחור לפעול אחרת ממה שבחרתי ופעלתי ואני מכה את עצמי ויורדת על עצמי שאין לי את התוצאה הרצוייה.


איך אוכל, למרות שאני בשבר כואב כזה, לעלות מעל זה? איך אוכל להביא רמת התייחסות אחרת למצב שלי?

התייחסות אחרת אפשר להביא רק מרמת האלוקות, הרמה שמחייה את הכל. רק ממנה אוכל לעלות מעל המצב האישי, הרגשי שלי. זהו מצב בו ''מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'', מצב בו כוחו וכבודו ממלא עולם. בורא כל. עושה כל. כולל אותי למרות מצבי השבור.

ואני בתנועה שלי, בעבודה שלי, מביאה את אותו כוח, אותו כוח שרק לו יש שליטה על התוצאות. לי אין שליטה על התוצאות. יש לי רק את מה שהתאפשר באותה נקודת הזמן ההיא, באותה התרחשות שעוררה בעוצמה חזקה כל כך את השבר שבתוכי, את כל הקולות הללו נגדי.


הנקודה הזאת היא הנקודה היחידה בה אני יכולה לצמוח, לגדול. הנקודה בה דווקא מתוך מצבי השפל ביותר ובעיקר בעזרת המצב הזה, אני מעלה תפילה לכוח החסד- "מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון". זה הכוח והמנוע היחידים שעוזרים לי לצמוח, להתפתח, להיות אדם, כשהמצוקה שלי, דווקא היא, משמשת לי כ''עזר כנגדו''. לצורך זה היא נבראה מלכתחילה.

לחוויית המצוקה בתוכי יש מטרה. את ה''פחד'' אני הופכת ל''דחף'' (אותן אותיות בהיפוך) וכך נוצרת ומתחוללת בתוכי העלייה בספירלה מעלה-מעלה.

כוח החסד, כוח האהבה והחיבור שאותו אנחנו מושכים, הוא זה שמדביק ומרפא את החלקים השסועים, הנאבקים והמתנגדים בנשמתי- לאחד. ככתוב- "ויעשו כולם לאגודה אחת".


לכאן אני שבה. זאת התשובה. למה? כי היא יוצרת התקרבות ביני לבין אותו כוח. "על כל פשעים תכסה אהבה". זהו כוח של אמונה שאומר לי שלמרות אפסיות מצבי הרגשי יש לי יכולת לייצר בתוכי כוחות לעלייה. עלייה רוחנית. זאת כל עבודתנו. זאת פעולה שאני עושה. למשוך את עצמי, להשיב את עצמי, למרות החשיכה הרגשית שבה אני נמצאת- לכיוון הכוח הטוב והמטיב. אני מדליקה את האור.


כתוב "קרוב ה' לנשברי לב", תפילה בזמן שברון לב, בזמן שאין לנו במה להחיות את נפשנו, צעקה מ"עומקא דליבא". ההתקדמות היא רק מהחיסרון, מכאב החסר, מחוסר הכוחות והריקנות שמציפים אותי. רק מכאן יש לי הזדמנות לנוע קדימה.


לא טוב לי, רע לי, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הכל חשוך- כל זה מכוון על מנת שמתוך הלילה אני אבנה בתוכי כלי של אמונה, ואשטוף את עצמי באור החסד. להפוך את הלילה ליום. על פני החושך אני פורסת את החסד ואז מגיע אור היום. זאת הקריאה הפנימית והציווי האלוקי להתעורר ולשוב אל קיומי האמיתי שלי שהוסתר על ידי החשיכה. זה המסע המרתק והמסעיר שלנו כבני אדם. כל התנועה וכל הההתפתחות היא מהסתרה לגילוי.


ירידה, השפלה, חוסר אונים, בושה, חוסר רצון, חוסר מרץ- רק במצבים האלו אני יכולה לבצע את העבודה שלי ואת ההתקדמות שלי. זה השטח והמקום בו אני פועלת ובו אני עתידה לראות תוצאות.

להשיג את המצב הזה במאמץ שלי, בהשתדלות שלי, בעבודה שלי. כאן אני בונה את עצמי בתוך הפער הזה. בתוך השוני הזה, מתוך ההבדל הזה בין שני המצבים.


אני לא בורחת מההרגשה הרעה שלי על ידי כל מיני פיצויים למיניהם, שגם לא ממש עוזרים לי, אני לא צובעת את מצבי הרע לקצת יותר טוב, אלא אני כבר משתמשת במצב החשוך שלי, לא בורחת ממנו, אלא אני מנצלת את המצב החשוך הזה. אני לא זורקת אותו, גם אי אפשר לזרוק אותו, אלא מממשת אותו נכון. אני מאירה את האור בתוך החושך. את זה אני עושה. זאת פעולה שלי שבה אני לא נתונה לחסדי מעלה שיאירו לי, מה שקורה מידי פעם, אלא אני, בתפילה שלי, בהשתדלות שלי, בבקשה שלי מושכת את האור שיאיר עלי.


הניסיון להתפטר ממצבי החשוך, ההתנגדות והמאבק שלי במצב, רק מגבירה אותו ומגבירה את התסכול שלי.


יש כאן המון בהירות לגבי מה עלי לעשות. בהירות לגבי התפקיד שלי והתיקון שלי. כלומר- הכאב שלי, תחושת הכישלון שלי הם הזדמנות מופלאה. הזדמנות בלי רגילה, מעוררת השראה ונותנת לי תקווה לגבי במקום בו אני יכולה להיות. יש לי תמיד ובכל רגע את האפשרות לחזור, לשוב לקיום האמיתי שלי ולא לחיות מתוך הקטנות של הילדה שבי שמרגישה בודדה ואבודה, נטושה ועזובה ובעיקר לא אהובה ולא משמעותית. הקיום שלי הוא בעל ערך גם אם אני לא מרגישה כך תמיד.


אני תמיד טובה גם אם אני לא תמיד במיטבי- בתוך המורכבות הזאת אני פוסעת, לאט לאט, מתוך הבנה, מתוך ביטחון ואמונה, שבתנאים שניתנו לי, בתוך מציאות חיי העכשווית, אני יכולה להתקרב למהות הטהורה העמוקה והגבוהה שבי.


כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר


שנזכה להפוך את שדה ההכרה שלנו לשדה אשר ברכו ה' עד שיקוים בנו הכתוב:

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.


שנזכה לשוב עד אליך ה' אלוקינו.


ושכמו נר מאיר יעמוד לפנינו הכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"


ה' אלוקינו, פתח לנו שער, שער הדמעות, שערי תשובה.


אמן כן יהי רצון


פוסטים נבחרים
פוסטים אחרונים
ארכיון
חפש לפי תגיות
עקוב אחרי
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square
  • Google+ Basic Square