
במקומות בהם אנחנו שופטות את עצמנו, דוחות חלקים מתוכנו, נעצרות, נעשות תגובתיות, במקומות בהם אנו מתכווצות ומצטמצמות- הסבל העיקרי הוא לא ההתרחשות או הזולת שלכאורה גרמו לי להרגיש כך, אלא עיקר הסבל הוא זה שקשה לי לשאת את חולשתי ואני מתחילה להיות נגדי, שופטת, מאשימה ומבקרת את עצמי.
כלומר מופיעים בתוכי קולות שאומרים לי: "שוב פעם זה קורה לך", ''מה יהיה הסוף איתך", ''זאת אשמתך", "כל ההבנות שלך לא עוזרות לך", "את לא תשתני אף פעם". קולות שכל כך מחלישים ומשכנעים אותי שהם יישארו כאן לתמיד, שהם לא מתכוונים ללכת לשום מקום ושאין לי שום סיכוי מולם.
בלימודי ימימה אנו לומדות להבין שהקולות הללו הם אשלייה. אלו קולות שמופיעים ברגע של שכחת הטוב. אלו הם קולות של הילדה הקטנה שנמצאת עמוק בתוכנו, ילדה שכל תפיסת המציאות שלה היא או שחור או לבן- הכל או לא כלום.
נועדנו ליותר. נועדנו לחופש. נולדנו מחופש וממרחב עצום של אהבה אינסופית. כל אחת מאיתנו היא כוכב זוהר, מאיר ומיוחד. כל אחת. רק שהיכן שהוא בדרך הסתבכנו, משהו השתבש, ועננים אפורים של סבל, כאב, תסכול, פחדים ודאגות, התחילו להסתיר את האור הטמון בנו ואנו הצטמצמנו והתכווצנו.
החיים התחילו ''לגרור'' אותנו אחריהם במקום שאנחנו נוביל אותם. איבדנו את האושר, את השמחה, את הכייף לקום בבוקר ואת האומץ לנוע ולפעול עם מה שמשמח אותנו וקורא לנו מבפנים, מתוך ביטוי מלא בלי פחד מה יגידו ואיך נראה. בלי פחד שחלילה ה''תדמית'' שבנינו תיסדק.
פחד! כל הרבה פחד ודאגות! הפחד תפס מקום עצום בלב שלנו, במחשבות שלנו, בגוף שלנו, יצר חסימות ומחלות והוא לא מאפשר לנו לבטא ולהיות את מה שנועדנו לו מלכתחילה- חופשיים, מלאי ביטוי עצמי, אוהבים ושמחים.
אבל האור שלנו לא נעלם ולא כבה. הוא קיים שם כל הזמן והוא רק ממתין ומחכה שנסיט את העננים האפורים ושנוכל להתחבר שוב לאותם כוחות שנמצאים בתוכנו בוודאות מלכתחילה. אלו אותם כוחות שאיתם הגענו לעולם כהבטחה. להעיר את אותם כוחות מתרדמה ולהוביל אותם לחזית חיינו, כך שנהיה לא רק זוהרים ומאירים לעצמנו אלא גם לכל הסובבים אותנו היקרים לנו. זה יניף את חיינו למימד שיפתיע אפילו אותנו בעוצמתו, בשמחה ובחיות שבו. זה בתוכנו וזה לגמרי אפשרי.
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
האושר נמצא במקום בו ההכרה שלנו נמצאת.