בחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך
לעיתים מול מילה שמישהו אומר לי, אני כל כך נפגעת, ממש עד עמקי נשמתי כמו שאומרים, כל כך מתערערת, כל כך נעלבת. מילה אחת, משפט אחד, פשוט זורקים אותי מקצה לקצה וכאב וחולשה גדולים משתלטים עלי ואוחזים בי.
וזה קורה לא רק במילה שנאמרת לי, זה קורה בציפייה שהייתה לי ולא התממשה או בהתנהגות של מישהו כלפי- מתחת לכל השיחות האלו שמתרוצצות בי, מעכירות את יומי ומתישות אותי, נמצאת השאלה- מה אני בעצם רוצה מהזולת? ממה כל כך נפגעתי? מה רציתי ולא קיבלתי? ל-מה ציפיתי? והעיקר- איזה חסר בתוכי אני מצפה שהזולת ימלא?
בלימודי ימימה אנו לומדות ומבססות בתוכנו את ההבנה וההכרה שהרגש שיושב מתחת לכל ה''סיפורים'', האירועים והמקרים שבחיי, הוא תמיד תמיד, ממש ביסוד שלו, טוב מוחלט. אני טובה ואני רוצה טוב. אני מחפשת טוב. אני שואפת לטוב. ואם כך, אז איך זה קורה שכל כך הסתבכתי ושאני מרגישה בעצם רע?
כשאני מתבוננת ברגש שיושב שם מתחת לכל ה''סיפור'' שהעכיר את רוחי, ושהוא העיקר, כי איכות חיי נקבעת על ידי ההרגשה שלי, אני רואה שבסך הכל רציתי שהשני יראה אותי, שיהיה לו אכפת ממני, שיאמר לי מילה טובה. מבט, חיוך. שיעריך אותי. שיאשר אותי.
ובאותו רגע בזמן בו אני נמצאת בחסר הזה, מופיעה בי הציפייה שהאחר ישלים לי את המקום הזה. וכשזה לא קורה אני מתאכזבת, אני נחלשת. ואז, כדי להגן על עצמי, אני מאשימה את השני, מבקרת אותו ומרכלת עליו וזה רק מרחיק אותי עוד יותר ממנו ומהתוצאות שאני חפצה בהם.
השאלה שנשאלת היא האם הזולת אמור להשלים לי את החסר הזה? התשובה היא לא. למה? כי הכאב שלי לא קשור לזולת. הכאב שלי לא קשור ליחס שלו אלי ולמה שהוא אומר לי או לא אומר לי, מחסיר ממני. בוודאי שרצוי שהאחר יאמר לי מילים טובות, זה צורך בריא ונכון, אבל המציאות מוכיחה לי שזה לא תמיד מתאפשר.
זיהוי המקום הכל כך דק הזה שמסתתר בדיבור שלי, במחשבות שלי, ברגש שלי, נעשה עם המון חום הלב לעצמנו והכרת הטוב שבנו. אנו לומדות לתת למקום הזה מענה מתוכנו. מענה מתוך הפנימיות הנקייה והטהורה שבנו. ואז הציפייה והאכזבה שלי פוחתים.
בכך אני מפחיתה את התלות שלי בזולת ומוצאת את הכוחות בתוכי. ומילה לכאן או לכאן של השני לא הופכת להיות קיומית עבורי. לא מטרטרת אותי כל כך. וכשאותם ה''סיפורים'' האירועים והמקרים מקבלים תפנית ברגש שלי זה מביא תוצאות בחוץ. תוצאות של קרבה גדולה יותר, אמיתית יותר.
דווקא כשכל אחד עומד יציב ב''שדה'' שלו יכול להיווצר חיבור. חיבור מתוך הכוחות שלנו. מתוך מה שיש לנו ולא מתוך מה שחסר לנו. וכך שדה החיים שלנו, שדה ההכרה שלנו יהפוך ל''שדה אשר ברכו ה'''.
התנועה היא תמיד מהסתרה לגילוי.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך