לימודי ימימה- בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך


בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך

הרבה מהסבל והכאב שלנו הוא הדמיון שהמציאות צריכה להיות אחרת מכפי שהיא. יש לי ציפיות מהמציאות, תכניות, ואם הן לא מתרחשת כרצוני, מציף אותי רגש כואב של אכזבה, צער, תסכול, לעתים ממש בהלה או פחד.

ואז קורה שאני מתחילה להאשים אחרים שלא ''סיפקו'' את המציאות המדומיינת שלי, או שאני מאשימה את עצמי, יורדת על עצמי וחושבת שמשהו אצלי לא בסדר, לא תקין.

בהתבוננות יותר דקה ועדינה ניתן לראות שלא המציאות היא זאת שמכאיבה לי. המציאות היא לא הנושא כאן. הנושא הוא הרגש הכואב שלי שצף ועלה דרך המציאות. הכאב הזה ''גר'' בתוכי שנים. המציאות לא גרמה לו, היא רק הייתה הטריגר שחשף והציף אותו.

כשאני מתחילה להבחין בזה, לזהות את זה, אני רואה שהמאבק שלי הוא בכלל לא עם אחרים. זאת הסתכלות אחרת לחלוטין שבה אני לאט לאט מתחילה לעבור מהקטנה שבי לגדולה שבי.

הקטנה שבי תמיד תאמר לי שאין לי. שהאחר צריך לתת לי. שבגללו אני סובלת. שהתשובה אצלו. שזה או אני או הוא. הילדה הקטנה שבתוכי תוכיח לי שאין פה שפע, שאין פה מספיק מקום לכולם. ואז יש מאבק, איום, התנגדות והישרדות.

הגדולה תלמד אותי שאני יכולה לתת מענה לעצמי. שלא אוכל לקבל את המציאות אם לא טיפלתי קודם ברגש הכואב שצף. בדרך כלל אני צריכה כל מיני דברים ואישורים מבחוץ על מנת לאהוב את עצמי. הגדולה שבי נותנת לי את התנאים מבפנים, לא מבחוץ, ואז הלב שלי נרגע ומתחזק.

כך, כל המבט שלי על הסובבים משתנה לחלוטין. זה לא אני הקטנה והם הגדולים שצריכים לתת לי. אני רואה את השפע ואת המקום שקיים פה עבור כולם והצורך שלי לשפוט אחרים ולבקר אותם פוחת. כשאני קרובה לטוב שבי, אני לא צריכה לשפוט אף אחד. ההפך, כשאני אראה את הטוב שלי, שקיים בי בוודאות מלכתחילה, אני אראה גם את הטוב באחרים.

אני מתחילה לעשות בתוכי סדר- מי הקטנה ומי הגדולה. מה האמת ומה האשליה. לאט ובהדרגה הסדר הזה נבנה בתוכי. ואז, גם אם הרגשתי לא טוב, אוכל לקבל זאת. אני יכולה לעזור לעצמי, אני יכולה להיטיב עם עצמי.

בעזרת ההבנות אני לומדת לעשות הפרדה בתוכי בין הקטנה והגדולה, אני לומדת לתת לעצמי את התנאים מבפנים, והתלות שלי בדברים מבחוץ, באישורים מבחוץ, פוחתת.

מכאן מתחילה ההתפשטות החוצה שמשפיעה על הסובבים אותי. והטוב שעליו אני שמה את הפנס, מחזיר אלי טוב מהמציאות, מהסובבים, אור חוזר, מבלי שאצטרך ל''ביים'' את המציאות בחוץ. אני לא צריכה להזיז את המציאות או להזיז אנשים מחיי, אלא רק לבנות בתוכי את התזוזה הנכונה, את התנועה הנכונה.

עצם הבחירה שלי בטוב מוסיפה טוב ואור לעולם כולו. זה משפיע על המחשבה שלי, על הרגש שלי, על העשייה שלי.

כתוב "בהעלותך את הנרות". זאת כל עבודתנו, להדליק את הנר, נר נשמתנו, בלי הפסק, כל הזמן, לאחד ולייחד אותו.זה בידנו וזה אפשרי לגמרי.

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"

פוסטים נבחרים
פוסטים אחרונים
ארכיון
חפש לפי תגיות
עקוב אחרי
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square
  • Google+ Basic Square