העבדות היא תלות רגשית מעיקה, מצוקה פנימית, שאומרת לי שהשמחה שלי תלויה בדבר. כלומר שרק אם המציאות הייתה אחרת או רק אם יהיה לי דבר כזה או אחר- ארגיש שמחה וחיות. אלו חוסרים שמפעילים אותי לחלוטין, שמנהלים אותי ולכאורה לא משאירים לי כל בחירה. וכך יוצא שאני הופכת מבלי משים לעבוד בשרותם במלחמת התשה מעיקה ואינסופית.
יציאה ממצרים זאת גם יציאה מהתלות הזאת. יציאה שאומרת לי, שהקיום שלי לא תלוי בדבר. ''נשמה שנתת בי טהורה היא" כתוב, וזה לא תלוי שיש לי או במה שאין לי, במציאות כזאת או במציאות אחרת.
הקיום שלי הוא לא דבר מותנה.
על בני ישראל כשיצאו ממצרים וחצו את ים סוף נאמר שהם "הלכו ביבשה בתוך הים".
כלומר למרות הים הגדול והמאיים, קיימת האפשרות ללכת ביבשה.
החיים שלנו מתרחשים בהכרה שלנו. שם נוצרת מציאות חיינו ופה אני יכולה ליצור שינוי. אני יכולה לעלות למחשבה הגדולה שבי ולא להישאר במחשבה הקטנה. זה המעבר מעבדות לחרות שתמיד זמין עבורי.
יש בתוכנו מקום פנימי נקי, לא נגוע, מקום שקודם לכל הגדרה, לכל צמצום, לכל רעש, או לכל תבנית שבה אנו מגדירות את עצמנו. זה מקום של חרות. מקום שהחיבור אליו הוא חיבור לחרות.
זה מקום פנימי בתוכנו שהוא יעד עבורנו. זה המקום שבו מתרחש ריפוי שממנו נוצר הכול בכל רגע. הפוטנציאל שלנו זה אור אינסוף. אינסוף זה אין גבול. זה אין תבנית. זה אין מגבלה.
זאת גם העמידה של בני ישראל ביציאה ממצרים מול מרחבי ים סוף, וזה תמיד אנחנו.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שם, במקום בו אנו מגלות בתוכנו אומץ לעזוב את מצרים, לעזוב את המיצר, במקום בו אנו מוכנות לעשות את התנועה הפנימית מתוכנו, לעזוב את כל האחיזות של להיות צודקות, לעזוב את השיפוט, את הביקורת ואת ההאשמה של ה'מציאות' בסבל שלי- אז קורה נס ונפתח פתח חדש.
הים נקרע ונפתחת לפנינו דעת חדשה, נפרצים בפנינו מרחבי תודעה של מימד חדש, של אנרגיה חדשה. תדר חדש של קיום שבו אני יכולה באמת לחוות שחרור ושמחה. אלו מרחבים חדשים של שפע, שפע רוחני, שפע אלוקי שמחייה ומציף אותנו. זה שפע שקיים בתוכנו
כל הזמן, זה מי שאנחנו ביסוד ותמיד.
כל עבודתנו היא רק להסית את ההסתרה שמחפה עליו.
שנזכה לצאת מגלות לגאולה. מחושך לאור גדול.
שנזכה לראות טוב, לראות אחדות.
שרפואה תרד במהירה על העולם.
ושיקויים בנו הכתוב: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם".