מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה

April 14, 2020

 

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה
יֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

 

שני כוחות פועלים בתוכי. באחד אני מרגישה ממש טוב. אני אופטימית, אני שמחה. מן הרגשה נהדרת כזאת שלעתים אני ממש ''עפה'' איתה על עצמי מה שנקרא.


ואז מופיע הכוח השני שמכה בי, מוריד אותי, סוחט אותי, מחליש אותי, מכניס אותי לעצבות, לדיכאון, לפחדים. לפעמים הרגשת הירידה היא כל כך חזקה וכואבת שאני מרגישה שהיא אוטוטו תשמיד אותי ושמהבוץ הטובעני הזה אני כנראה לא אצא יותר, וזה עוד יותר מחמיר את מצבי.

 

אבל כשאני מתחילה להתבונן על הרגש המכאיב הזה, אני יכולה לשאול- האם זה נכון מה שהוא אומר לי? אם אני מרגישה למשל חסרת משמעות בגלל שאין לי בן זוג או ילדים, או אם אני מרגישה לא מספיק יפה או צעירה - האם באמת הקיום שלי חסר משמעות? או אם אני לא ''מוצלחת'' כפי שחשבתי שאני אמורה להיות ואני מרגישה אומללה בגלל זה ודוחה את עצמי -האם אני באמת דחויה ולא שווה?

 

בלימוד אני מתחילה לזהות את הרגש הזה ולעשות בתוכי הפרדה. להבין שהרגש הזה הוא תוצאה של סיפור שאני מספרת לעצמי שנים ושיושב על תפיסת עולם שיש לי לגבי מה נחשב אושר, מה נחשבת הצלחה. הסיפור הזה הוא אשליה, הוא לא האמת.

 

האמת היא שנבראתי בצלם אלו-ה ממעל, יש בי מהות זכה וטהורה, ניצוץ אלו-הי, שגם אם לא שמעתי עליו וגם אם אני לא מבינה אותו ולא מרגישה אותו, הוא נתון מוחלט.  

 

ויש לי אפשרות לשלוף את עצמי מהסיפור, לעשות זום-אאוט ולספר לעצמי סיפורים אחרים על מציאות חיי במקום לחיות בדרמה שאני יצרתי אותה. זה קורה כשאני עוברת לגדולה שבתוכי ואני לומדת לתת לעצמי מענה שלא קשור למה שיש לי או למה שאין לי. איכות חיי, השמחה והחיות שלי הם ממש לא ספירת מלאי.

 

לגדולה שבתוכי יש בחירה שמתאפשרת לי כשאני מניחה לסיפורים האלו ומפסיקה לתדלק אותם, מפסיקה להזין את המנגנון  האוטומטי שמנהל אותי.

 

המחשבה שלנו מייצרת את המציאות. "אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות" כתב הבעל שם טוב.

 

יש בתוכי תנועה, פעם למעלה, פעם למטה. זאת תנועת החיים. כמו יום ולילה, כמו חושך ואור. כמו חם וקור. כמו נשימה. פעם כיווץ ופעם התרחבות, ואני מתחילה לבנות בתוכי יציבות מול תנועת החיים הזאת שקיימת בכל המערכת שאני חלק ממנה.