הרבה מהדברים שמעציבים אותנו ומחלישים אותנו זאת השיחה הפנימית בתוכנו שבה אנחנו יורדות על עצמינו היכן לא פעלנו נכון, לא עשינו מספיק, לא אמרנו את הדבר הנכון בזמן הנכון, אנחנו כנראה ''לא טובות'' ועוד שלל הקנטות עצמיות- קולות שמתרוצצים בתוכנו מבוקר עד ערב, מכים בנו ללא רחם, ממררים את חיינו ומשכנעים אותנו שאין לנו שום סיכוי מולם.
מכיוון שחווית הדחייה העצמית הזאת מעכירה את חיינו ואת יומנו, אנחנו פונות החוצה במקום פנימה. מחפשת בחוץ מילוי למקום הכואב הזה בתוכי. אני יכולה למשל לצפות שהאחר יקבל אותי, כי אם הוא ירצה אותי, אולי גם אני ארצה אותי. אם הוא יעריך אותי, אולי גם אני אעריך את עצמי.
במקום הזה החשיכה רק גוברת.
במקום הזה מתפתחת תלות שלא נותנת לנו מנוח כי הרגשתנו הטובה תלויה בחוץ. תלויה במישהו אחר, במשהו אחר.
כאן מקור הרבה מהאכזבות, הבדידות והייאוש שאנו חוות, וזה גם מקור לשפע של כעסים על הזולת שלא מספק לי את האישור הזה, את ההכרה הזאת בי, וכעסים על עצמי שהגעתי בכלל למקום הזה.
אז איך יוצאים מהלופ הזה?
קודם כל לשאול- האם ''אני'' זה כל מה שתפוס על ידי הזיכרונות והחוויות של כל מה שעברתי עד היום או שאני באה מאינסוף, שאני נשמה, שאני ממש חלק אלוק ממעל ושאין סוף לטוב שיכול לעבור דרכי ושאני יכולה לעשות?
האם אני בכלל יכולה לראות את עצמי ללא התבניות שמגדירות אותי? האם אני יכולה לראות את עצמי ללא הצורך לקבל אישור לזה שאני מוצלחת? האם אני יכולה בכלל לדמיין שמה שמגדיר אותי היום לא יהיה שם בכלל?
הזהות האמיתית שלי מוסתרת ואני רוצה להיזכר בזהות האמיתית שלי.
זה פה. זה לא באישור של אנשים, זה לא באם הצלחתי או לא הצלחתי, זה לא תלוי.
להבין לאן אני הולכת, מה בכלל המטרה. לעבור לזהות הנכונה.
כשאני בזהות של נשמה שלא חיה מתוך חיסרון, שיש לה תפיסה של אחדות, אז במקום לפחד, אני בוטחת. במקום להיות בחוסר אונים, אני רואה איפה חסר ואני מברכת, או משלימה, או מאפשרת. במקום להרגיש מאוימת, אני במקום שמור.
אני מכילה ואני מאירה. אני מדליקה את האור.
לחזור ולעורר בתוכנו את החזון הזה. להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
למשוך את התנועה הנפשית שלי למקום הזה.
זה כאן וזה אפשרי לגמרי.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ