הרבה פעמים אנחנו אומרים שישנו ''דבר'' כלשהו שחסר בחיינו, שאם היה לנו אותו היינו מאושרים והסבל שלנו בוודאות היה נעלם. זה יכול להיות למשל דבר שאנו מחשיבים כהצלחה, או בריאות, כסף, זוגיות, ילדים, יופי, חכמה, דבר שאנו בטוחים שהמחסור שלו בחיינו הוא סיבת הסבל שלנו.
כלומר, המערכת שלנו באוטומט מתבייתת וננעלת על ה''דבר'' הרצוי והכל כך חסר הזה, שאיתו אנו קמים בבוקר, הולכים לישון בלילה ושמלווה אותנו לאורך כל היום כמו צל כבד ומעיק. יוצא מכאן, שאם אין לי אפשרות כרגע לשנות את הנתון הזה ולהזיז אותו, מצבי פשוט נורא. כי אם הגאולה שלי קשורה ל''מציאות'' וה''מציאות'' כרגע לא יכולה להשתנות- אין לי מוצא.
אבל כשנתבונן עמוק יותר נראה שאני בעצם סובלת מהרגש שה''דבר'' החסר הזה מעורר בי ולא מה''דבר'' עצמו, כלומר הסבל שלי נובע מהרגש שלי ולא מהמציאות. הרגש הזה רשום בתוכי עמוק בפנים ומול ה''דבר'' החסר הזה הוא צף ומציף. רגש זה דבר פנימי. הוא לא שייך למציאות והוא ניתן לשינוי. למה?
כי כשאני מתחילה להתבונן על הרגש הזה, אני יכולה לשאול- האם זה נכון מה שהוא אומר לי? אם אני מרגישה למשל חסרת משמעות בגלל שאין לי בן זוג או ילדים, או אם אני מרגישה לא מספיק יפה - האם באמת הקיום שלי חסר משמעות? או אם אני לא ''מוצלחת'' כפי שחשבתי שאני אמורה להיות ואני מרגישה אומללה בגלל זה ודוחה את עצמי בגלל זה- האם אני באמת דחוייה ולא שווה? האם בגלל זה שמחה ותחושת ערך עצמי יהיו מנת חלקי לעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל? התשובה היא לא! ממש לא! למה?
כי פשוט שכחתי את הקיום הטוב שלי. את הטוב שנמצא בי בוודאות מלכתחילה. שכחתי שנברא רק טוב, שהכל כאן בחסד. שהקיום שלי הוא טוב גם אם לא שמעתי על כך, וגם אני לא מבינה את זה ולא מרגישה את זה. נבראתי בצלם א-לוהים. אני חיה ונושמת ונמצאת כאן מתוך האמונה של הכוח הא-לוהי בי. הוא מחייה ומחזיק אותי כל רגע. יש בי מהות זכה וטהורה, ניצוץ א-לוהי, חלק א-לוה ממעל והוא טוב מוחלט.
פשוט כרגע אני נמצאת במלתעות העומס ובשרותו, ובוודאי שיהיו עוד רגעים שבהם אפול ואסתבך, אבל לאט לאט נבנה בתוכי שריר, שריר של הבנה, שריר של הכרה, שריר של אמונה, שריר של וודאות בטוב, שבעזרתו הכאב פחות כואב והחשיכה פחות חשוכה. אני לומדת להביא חמלה למקום הזה, חמלה לעצמי. זה הקשר עם הלב שלי. עם חום הלב שלי. עם הכרת הטוב המוחלט היחיד הקיים. עם הכרת הקיום הנפלא שלנו.
וממש בהקשר הזה בחיבור לט''ו-בשבט הבא עלינו לטובה: אומרים שהאדם הוא עץ השדה. כמו שהעץ מתקיים בין שני כוחות, הכוח המושך אותו למטה, לתוך האדמה, והכוח המצמיח אותו למעלה בניגוד ומעל לכוח המשיכה, כך בתוך האדם יש את הכוח המושך למטה ויש את הכוח המושך למעלה. מלכחתחילה טמון בנו כוח צמיחה, כוח מתפתח שנבנה ועולה מתוך הכוח המושך למטה, על גביו, ובעזרת ההזנה החיונית וההכרחית שלו. כל תנועת החיים שלנו היא בין שני הכוחות הללו.
שנזכה להצמיח ולבנות בתוכנו הבנות שיוכלו לעזור לנו. שלא נתייאש מרגעים שבהם אנחנו לא מבינים ונופלים. שנזכה לחזק את עצמנו על הכרת הטוב שבנו, להודות על הכרת הטוב של הקיום הנפלא שלנו. שנזכה להתקרב לזה יותר ויותר ויותר.