לעתים קורה כשדווקא כשאנחנו מתחילות לפעול לכיוון המיטיב והטוב עבורנו, למשל כשאנחנו מתחילות לממש דבר שרצינו ולפעול בכיוון ויש בנו כוחות ואמונה ושמחה, מגיע הספק ומתחיל לכרסם בנו.
הספק מתחיל ללחוש בעורפי הרבה דברים. הוא אומר לי שאולי בכלל לא אצליח, שאולי חבל שבכלל התחלתי, שזה לא הזמן המתאים, שזה לא הגיל המתאים, שאין לי את הכישורים המתאימים, שספק אם יש תיקון ופתרון למצב איתו אני מתמודדת, שאולי מה שבחרתי זאת החלטה גורלית שתביא אלי דברים שאני חוששת מהם. שיש סכנה.
הכרסום הזה מחליש אותי ובמקום חדוות העשייה והשמחה בה הייתי, מתחיל להופיע פחד, מופיעות דאגות. הספק לא מוכן לראות הצלחות קטנות, התקדמויות חלקיות שהן צעדים הכרחיים בכל דרך, הוא לא יכיר בשמחה שחוויתי. הוא ימחק וישמיד הכול. הוא עושה הרבה רעש, גורם לי לסבל ומסבך אותי.
הספק הוא כמו כדור שלג, הוא לא מכרסם ''בקטנה'', הוא הולך על ''כל הקופה''. הוא יאמר לי שלא רק שלא אצליח אלא שאני כנראה לא מספיק מוצלחת, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק רצינית, לא מספיק טובה. ששם בחוץ יש אחרים יותר מוכשרים ממני, יותר מוצלחים ממני, ושהדבר שרציתי בו והתחלתי אותו הוא כנראה לא בשבילי. הוא בשבילם.
וכך חוסר הסיפוק העצמי שלי גדל.
לאט לאט הספק סוגר עלי, מחליש אותי, מעכיר את רוחי ומותיר אותי בתחושת תסכול, חוסר אונים ובריחה חזרה למוכר ולידוע בחיי, שגם אם זה לא ממש מה שרציתי, זה לפחות נמצא באיזור הבטוח. וכך כבר יהיה לי פחות כוח ואומץ להעז, לנסות, לחיות במובן המלא של המילה.
הספק הוא עומס. הוא עומס כבד.
הוא הגנה של ה''קטנה'' שבתוכי מפני בחירה.
כי במקום לבחור, אני בורחת בחזרה למוכר ולידוע.
בריחה ובחירה הן אותן אותיות רק בסדר אחר. ואני בתוכי מתחילה ממש עם אותם החומרים של חיי לבנות סדר אחר בתוכי. לבחור. לא לברוח.
אני עוברת ל''גדולה'' שבתוכי, לזאת שרק לה אני רוצה לתת את המושכות, כי רק ממנה יכול לבוא מפנה, יכול לבוא שינוי.
והבחירה היא תמיד חלקית, היא תמיד יחסית. היא מכירה ומוקירה תנועות קטנות, והיא יודעת בוודאות שהתנועות הקטנות הללו לכאורה, הן חלק הכרחי בתוך התנועה הגדולה. הן בונות יסודות. הן מייצבות. הן יוצרות. יוצרות זרימה. יוצרות חיים.
חודש אדר ופורים הם בסימן של התרת הספקות. כתוב: "אין שמחה כהתרת הספקות".
פורים שמח 😊