לא תמיד הדברים בחיי מתרחשים כפי שאני רוצה ואז אני מוצאת את עצמי לא אחת בעצבות, בייאוש, בדאגה, בחוסר כוחות, בדכדוך, ברעד פנימי, חוסר שקט.
זאת לא תקלה.
זה לא שמשהו אצלי לא בסדר.
הנפילות הכואבות האלו שמכבות ומדכדכות אותי קשורות לדבר גבוה. זה הקרקע עליו אני צומחת. זה מה שנקרא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
רק מתוך המקומות החשוכים האלו אני יכולה לבצע 'עלייה'. עליה ל'ארץ ישראל'. לרצון, לכוח, לאנרגיה הגבוהה בתוכי שמכוונת ישר-אל, למעלה, ל'מוחין דגדלות' שמשם חצובה נשמתי.
אנחנו נבנות בין שני המצבים- חושך ואור. קודם חושך, אחר כך אור. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד . ה-'אחד', השלם, השלום בנפש שלי, נבנה מאור ומחושך. אין 'שלם' ללא חשיכה.
אנחנו תמיד בונות ומייצבות את עצמנו בין הייאוש של אתמול והתקווה של מחר.
זה המנגנון.
כי מה קורה?
על הרקע של החשיכה אני מתחילה לשאול את עצמי למה זה קורה לי, מה מקור הכאבים בחיי, איך כל מה שאני עוברת קשור אלי ולא איזה דבר ש'נחת' עלי במקרה.
אין מקרה.
כל חלקי מציאות חיי מתנועעים תמיד לכיוון אחד. הכיוון הוא תמיד הטבה גם אם ההרגשה שלי מספרת לי סיפור אחר לגמרי.
לתת הזדמנות לכוחות החיים לחזור אלי ולפעול את פעולתם הטבעית באופן תקין שזה יתרחש בנו. שנרגיש את זה. שנחיה את זה.
איך אני קמה בבוקר, להיכנס לאווירה חיובית, לחשוב ממקום חיובי. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לבחור בחיים, לבחור בדרך שמעצימה אותי, בדרך שמחייה אותי. ממקום של שמחה, ממקום של גדילה.
לצאת מה'סרט' של חיי. לא להיות קורבן. ¬¬
אלו תהליכי ניקוי, טהרה, שאני מייצרת בתוכי.
לעודד את עצמי. אז מה אם נפלתי, אז מה אם נבהלתי, אז מה אם נדמה לי שלא פעלתי נכון, אז מה אם אין לי אפילו כוחות להרים את עצמי.
לייצר בתוכי בהדרגה תהליכי בנייה, לא הרס. הסתכלות מחודשת על הדברים.
בהדרגה.
וההבטחה קיימת ועומדת לעד
אומר ה' לנשמה שאת-
כֹּה אָמַר יְהוָה
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
ואז-
תרד עלינו סוכת שלום.