מתחת לכל עומס, קושי, הפרעה, כאב שאני חווה ביומיום, נמצאת צורה רגשית שלי, תבנית, שהיא זאת שמכאיבה לי.
לא המציאות מכאיבה לי.
מה שאני מרגישה ליד המציאות מכאיב לי.
הצורה הרגשית הזאת ''מתגוררת'' בתוכי שנים והמציאות, הסיפור, האירוע הנקודתי שחוויתי רק חושפים את הצורה הזאת, את המקום הכואב הזה בתוכי. הם לא יוצרים אותו. הוא נוצר אצלי מזמן.
הוא נוצר אצלי בעבר כמנגנון הישרדות שהגן עלי פעם, מזמן, כשהייתי קטנה, זקוקה ותלויה, ורציתי שיהיה לי מקום, ורציתי שישמעו אותי, ורציתי שיאהבו אותי, אבל היום אין צורך שהתבנית הזאת תמשיך לנהל אותי.
ככל שאנו מתחילות בעדינות רבה לזהות את המקום הזה ולהפריד אותו בתוכנו הוא פחות ופחות ינהל אותנו, פחות יכאיב לנו ונוכל לבחור "ניהול'' אחר שייטיב עימנו ויצמיח אותנו וישמח אותנו. הכול קשור לעמדה ממנה אני באה לאירועי חיי- מהקטנה או מהגדולה. מקטנות או מגדלות.
והקטנה שבתוכי זה לא איזה "באג" במערכת שלי. זה חלק מהמערכת הגדולה שאני נמצאת בתוכה. ואני לומדת להרגיש להיות בעלת ערך ובעלת משמעות בחיים שלי גם כשאני חסרה.
תמיד יש בתוכי תמיד שני חלקים. תמיד יש תנועה של עליה וירידה בנפש. העלייה היא חלק מהותי שאיתו אני פועלת ומיטיבה בעולם ויש בי גם חלק של עומס שעדיין מפעיל אותי ועדיין כואב לי וגורם לי להיות תגובתית, אבל הוא נצרך כי הוא הקרקע והבסיס שמתוכם אני נבנית כיתרון האור מתוך החושך. "ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד". קודם הלילה ואז מפציע הבוקר.
הכיוון הוא איך אני יכולה להוסיף טוב לעצמי, איך אני יכולה להיות בעדי. לטובתי.
וזה אומר קודם כל לקבל שיש בי חלק כזה, אבל לא להחמיר את מצבי ולא לשתף פעולה עם המחשבות העמוסות על ידי הפלגה איתן, שיטוט איתן. לא לתדלק אותן. "לתפוס" את עצמי ולחזור לגדולה שבתוכי.
אני לומדת לתת חום וחמלה למקום הלא שלם בתוכי ולומדת להוסיף לעצמי אפילו חלקיק קטן של טוב, של אור, של רגש חם, ואז המערכת שלי נרגעת ומתחזקת. זה מביא קרבה, זה מביא מנוחה, אפילו יחסית, אפילו חלקית, אפילו קטנה כביכול.
והתנועה הזאת להוספה הולכת ומצטברת בתוכי עד שהיא שוקלת יותר.
תמיד יש לי מה לתת לעצמי שיחזיר לי את הכוחות שלי, את שמחת הלב שלי, את הפנימיות המאירה שלי.
אני מדליקה את האור.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם
כִּֽי קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ