בתוך זיכרונות הילדות שלנו, על אף ה'חסר' שנכח שם, נוכל למצוא גם רגעים של חסד עצום.
אלו היו מקומות בהם התעטפנו במתיקות עצומה, רגעים מפוארים של חסד שבהם לא היה חסר לי דבר. הכול היה שלם. הרגשתי שם כל כך אהובה, כל כך רצויה.
רשומים בתוכנו הרבה חוויות של 'אני לא בסדר' ושל 'אני צריכה להיות כך וכך' על מנת שיקבלו אותי. לכן אני כל כך מתאמצת, כל כך משתדלת.
אלו רגעים של חוטי זהב מילדות ששם הכול היה מלא בשלמות המתוקה הזאת.
רגעים עליהם אפשר לומר 'הזמן עצר מלכת'.
כמה שקט ורגוע היה במקום הזה.
כמה בטוח.
רגעים של געגוע. של אהבה.
לעתים, כשאני חווה כיום רגעים כאלו, אני מוצפת בדמעות כי אני כמעט לא מכירה מקום שבו 'רק אני' זה מספיק בשביל להתקבל בשביל להיות רצויה, בשביל להיות אהובה.
זה מקום בו אני נחה. נרגעת. מקום בו אני לא צריכה להיות 'מישהי'.
המקומות האלו, הזיכרונות האלו, מחזקים בנו את ה'יש', את המלא. ואנחנו רוצות לטפח ולהגדיל את המקום הזה בתוכנו כי הפנימיות שלנו תמיד תהיה זאת שתייצר את התדפיס שנראה בחוץ.
ככל שאחווה יותר רגעים כאלו ואכוון את עצמי אליהם ולא אנעל על תפיסת מציאות נפרדת של 'חסר'- המציאות היומיומית שלי תגיב אחרת.
זאת עלייה.
עליית הנשמה.
עליה לראיית ה'יש'.
זאת עבודתנו.
לתוך הלך הרוח הזה אנחנו נבנות.
וזה אפשרי כי התודעה שלנו היא בלתי מוגבלת ואינסופית ולמלאות ולאחדות הזאת היא נעה.
שנזכה ♥
